אנחנו עדיין בעיצומו של מבצע שומר החומות. ברקע הדיבורים על הפסקת אש אפשרית, אולי כבר בימים הקרובים. צה"ל הולם בעוצמות רבות בתשתיות החמאס ובמחבליו ברצועת עזה, ונראה שזהו המבצע הצבאי הגדול ביותר שהיה כאן בעשורים האחרונים, עם אפקט לשנים רבות.

מה יהיו התנאים להפסקת אש, אם תיכנס לתוקף מתי שהו בימים הקרובים – וזה הרי יקרה, המלחמה הזו לא תימשך לנצח – לא ברור עדיין.

אבל אחרי שהאש תישכח, יש עוד אש שיצטרכו רבות לעמול על כיבויה: האש הערבית בתוככי מדינת ישראל. מה שקיבל, ובצדק, את הכינוי "פרעות תשפ"א".

מה שהחל כתקיפות אקראיות ועצמאיות של שבאב ערבי כלפי בחורי ישיבות חרדים בירושלים, התגלגל ככדור אש לערים המעורבות במדינת ישראל, במיוחד בלוד, ואת האש הזו ייקח הרבה זמן לכבות.

מצד אחד, כל עוד הערבים בישראל מבצעים פרעות, פוגרומים, שורפים בתי כנסת ופוגעים ביהודים חפים מפשע – צריך לטפל בהם בכל חומרת הדין. אין הבדל ביניהם לבין טרוריסטים פלשתינים או סתם פושעים ברחובות.

מצד שני, כל הכרזות החרמות, פיטורי עובדים ערביים, חרם על חברות מסחריות, כמו הסיפור עם חברת סלקום שהזדהתה אתמול עם החברה הערבית והכריזה על שביתה בת שעה – סיפורי החרם האלה מסוכנים. זהו חרב פיפיות כלפי כל חברה וציבור בישראל.

לגיטימציה כזו עלולה לתת רוח גבית לחרמות מסוגים אחרים בעתיד: פעם נגד הציבור החרדי – ואנחנו מורגלים בזה לצערנו מזה שנים – פעם נגד הציבור הדתי, נגד המתיישבים או נגד כל קבוצה אחרת.

בטרור הערבי צריך לטפל באמצעים המשפטיים הקיימים ואולי אפילו להחריף אותם. אבל כל יוזמה ספונטנית אחרת, כמו חרם, מסוכנת. אין צורך להוסיף שאסור לאף אחד לקחת את החוק לידיים ו"להחזיר להם" ברחובות. אחרת, נהפוך למדינת המערב הפרוע.